החלטה בתיק ע"מ 2857/09

כללי

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הכנסת כספי אויב לאזור, בכך שבחודש מרץ 2009, עת ששהה בירדן, קיבל מאדם שזהותו אינה ידועה מזוודה ובה סכום כסף של 550,00$ השייך לארגון החמאס. בהמשך, העביר העורר את הכסף האמור לאזור ומסר אותו לאדם אחר. בתמורה לכך קיבל העורר עמלה בסך 27,500$. עוד מואשם העורר כי בעשותו כאמור, ביצע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת.

התביעה הצבאית ביקשה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בקשה זו נדונה והתקבלה על ידי בימ"ש קמא שציין בהחלטתו כי, בשלב זה, די בהודאת העורר וביתר הראיות להוות תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לו בכתב האישום. ביהמ"ש הוסיף כי טענות הסנגור נגד קבילות ההודאה דינן לידון במשפט העיקרי ולא בשלב זה של ההליך. עוד קבע ביהמ"ש כי העבירות מלמדות על פגיעה בביטחון האזור, אשר גם בהתחשב במצבו הרפואי של העורר, אינה מאפשרת שחרור מחלופת מעצר.

טיעוני הצדדים בערר

מכאן ערר הסנגוריה, במסגרתו חוזרת היא על טענותיה לפיהן גם בשלב זה יש לקבוע כי החקירה הקשה אותה עבר העורר היא זו שגרמה להודאתו וכי הודאה זו משוללת כל היגיון. הסנגור פירט את השתלשלות החקירה, את האיומים שנקטו בהם החוקרים לטענתו, ואת מעצרם של קרובי משפחתו של העורר, כפעולות שגרמו לעורר למסור גרסה שקרית על מנת לרצות את חוקריו. מעבר לכך, תמה הסנגור איך יתכן שהעורר החדיר לאזור מזוודה ובה סכום כסף כה גבוה, תוך שהוא חומק מהבדיקות הקפדניות שעוברים כל הנכנסים מירדן. כך אף טען הסנגור כי קיימות סתירות מהותיות בין ההודאה כביכול של העורר לבין דברי אחיינו, שבדירתו בעמאן שהה העורר במהלך ביקורו. בעניין זה הפנה הסנגור לסתירות הן באשר למשך השהייה והן באשר לכספים שהתקבלו ולדרך מסירתם.

על כך הוסיף הסנגור כי גם בהינתן קיומן של ראיות לכאורה, במקרה הנוכחי ראוי היה להסתפק בחלופת מעצר, על רקע נסיבותיו המיוחדות של העורר, גילו (66), והעובדה כי הוא סובל ממחלת כליות קשה. לאור האמור, עתר הסנגור לשחרור בחלופת מעצר אותה יראה ביהמ"ש כמתאימה, בין אם במעצר בית באזור או בישראל ובין אם תוך הפקדה כספית גבוהה והתייצבות.

התביעה הצבאית התנגדה לערר. לדעת התביעה, קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה הנובעות הן מהודאתו של העורר והן מהחיזוק המצוי בדברי קרוב משפחתו. התביעה סברה כי אין באי הדיוקים שנפלו בתקופת השהייה של העורר בירדן כדי להוות סתירה משמעותית. התביעה הדגישה עוד כי העורר נמנע במכוון ממתן הסברים באשר להכנסת הכספים לאזור, כך שיש לדחות את טענת הסנגור לפיה לא הייתה אפשרות להכניס את הכספים במזוודה. התביעה הדגישה את המסוכנות הטמונה בהעברת סכום כסף משמעותי לאזור, במיוחד כאשר זה מכוון למימון פעילות של התאחדות בלתי מותרת דוגמת החמאס. בעניין זה הפנתה התביעה לפסיקת בימ"ש זה.

ראיות לכאורה

העורר נעצר בתאריך 21.6.09, כאשר  בתחילת חקירתו הכחיש פעם אחר פעם את מעורבותו בהעברת כספים תוך שאישר כי שהה פעמים מספר בירדן. יחד עם זאת, בתאריך 16.7.09, שינה העורר את גרסתו ומסר לחוקריו כי העביר סכום של 550,000$, כאשר סבר כי כספים אלה לא נועדו לפעילות צבאית, אלא לפעילות הומניטארית. העורר סירב לציין ממי קיבל את הכספים בירדן, ולמי העביר אותם באזור מלבד כי אדם זה הינו מחברון. העורר אישר כי קיבל סיוע מאחיינו. בהמשך החקירה פירט העורר אודות עמלה אותה קיבל כאמור, תמורת העברת הכספים, כך שבפועל הועברו 522,500$. על אף שהחקירה נמשכה עוד למעלה מ-10 ימים, לא מסר העורר פרטים משמעותיים נוספים, תוך שחזר וציין בפני החוקרים כי אינו מוכן להצטייר כמשתף פעולה, זאת מלבד באשר למעורבות אחינו לצורך העברת הכספים.

גרסת האחיין, הוא עד תביעה מס' 2, אינה שונה בהרבה מזו של העורר. לדבריו, כאשר הגיע העורר לטיפול רפואי, ביקש ממנו להסיעו לעמאן לשני מפגשים, אשר בסופו של האחרון יצא העורר כשמזוודה בידו ומסר לו שבמזוודה סכום הקרוב ל-500,000$ המיועד למישהו מחברון, כאשר העורר אמור לקבל עמלה תמורת העברת הכסף. העד מסר שהעורר יצא מספר פעמים עם סכומים שונים, החליף אותם ליורו, ואף ביקש ממנו למסור בעמאן סכומים שונים לאדם אחר.

בתיק החקירה אף מצוי פלט מהמחשב המשטרתי לפיו העורר שהה בירדן בין ה-11.3-19.3.09.

הנה כי כן, הגם שאין התאמה מלאה בין גרסת העורר לגרסת העד, לא ניתן לומר כי קיימות סתירות מהותיות בין הדברים. כאמור, העורר סירב למסור באילו דרכים העביר את הכספים, כך שאין בתיאור שנמסר על ידי העד כדי להפריך את הודאתו הכללית שהעביר את הכספים. שאלת תקופת שהותו של העורר בירדן נראית בעיני שולית שכן אין מחלוקת כי העורר אכן שהה במדינה זו כאמור.

עיקר טענותיו של הסנגור נגעו לדרכי החקירה שהובילו למסירת הודאת העורר. אין בידינו כל אפשרות לבחון טענות אלה בשלב זה של ההליך, בו נדרשים אנו לבחינת הראיות על פניהן (ראה בש"פ זאדה). במקרה דנן, אין ספק כי טמון בראיות האמורות פוטנציאל להרשעה, גם אם יתכן כי במהלך המשפט יצליח הסנגור לשלול את מהימנותן ולשמוט את הקרקע מתחת לגרסת התביעה. אלא שכאמור, בשלב זה של ההליך, אין מנוס מן המסקנה כי בפנינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

עילת מעצר

עמדנו לא אחת על המסוכנות הטמונה בביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, גם כאשר שירות זה אינו נוגע באופן ישיר לפעילות טרור. אין ספק כי העברת סכום משמעותי להתאחדות בלתי מותרת עלול לסייע רבות לחיזוק כוחו של הארגון. באופן דומה נקבע בעניין עינבאוי :

 "... ההלכה היא כי העברת כספים לארגוני טרור, אפילו אם הם מיועדים לפעילות אזרחית או הומאניטארית, יש בה כדי לחזק את מעמדם והשפעתם של ארגוני הטרור, ולכן, ככלל, יש בה כדי לבסס עילה מובהקת של מסוכנות, שלא ניתן לתת לה מענה בחלופת מעצר, אלא 'במקרים נדירים וחריגים' " . (ע"מ 4538/08 התוב"ץ נ' עינבאוי)

וכן בעניין יעקוב:

 "... הכסף הרב המוזרם לארגוני טרור בדרכים שונות ומשונות... משמש כצינור חמצן שמאפשר את פעילותם של ארגונים אלה והרחבת השפעתם, ומיותר להכביר מילים על המסוכנות הרבה הכרוכה בכך. לכן בעבירות מסוג זה ראוי כי יינתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי של מניעת המסוכנות על פני נסיבות אישיות..."   (ע"מ 4941/08 יעקוב נ' התוב"ץ)

וראה גם ע"מ 1036/09 התוב"ץ נ' דמעה.